היסטוריה

הבתים הראשונים של נשר הוקמו בשנת 1924, ללא תכנון וארגון רשמי, על ידי פועלי בית החרושת למלט "נשר". שכונת הפועלים הוקמה ליד המפעל ונקראה על שמו. ההיסטוריה של היישוב שלובה בהיסטוריה של בית החרושת.

מפעל נשר

בשנת 1903 עלה לארץ ישראל מרוסיה המהנדס נחום וילבושביץ (וילבוש). הוא סייר בארץ כדי לבחון את אפשרויות הפיתוח בה. באותה תקופה לא היה בארץ מפעל לייצור מלט. וילבושביץ העריך שתנופת בנייה בעתיד תגדיל הביקוש למלט, והמליץ על הקמתו של מפעל מלט בחיפה, בגלל הקרבה לנמל חיפה, מסילת הרכבת החיג'אזית ומרבצי אבן גיר מתאימים בכרמל. מלחמת העולם הראשונה דחתה את מימוש תוכניותיו של וילבושביץ. ב־1918 הוא חזר לארץ, נפגש עם יהושע חנקין וביקש ממנו שירכוש שטחי קרקע מתאימים שנמצאו ליד הכפר הערבי יאג'ור, שהיו שייכים למשפחת ח'ורי, שהתגוררה בלבנון.

בנובמבר 1921 קנה יהושע חנקין באמצעות חברת הכשרת היישוב את האדמות. בחיפושיהם אחר משקיע הגיעו לתעשיין היהודי־רוסי מיכאל פולק. פולק הגיע לארץ ישראל במאי 1922. הוא מצא את השטח מתאים, אבל היה מודאג מביצות הקישון וממחלת המלריה שפגעה בפועלים. פולק דאג לטפל במיגור הקדחת בעזרת צוות סניטרים שבראשם עמד צבי סליטרניק. בשלב זה הוחלט על השלמת רכישת השטח. השטח כלל מקום שנקרא "סלמיה" (באזור מחצבת נשר הישנה של היום), שבו היה חאן ששימש בעבר למגורי אריסים.

בנובמבר 1922 החלו מדידות השטח, ונשכרו שני שומרים יהודים מחיפה, שעברו להתגורר בחושות של סלמיה. זו הייתה ההתיישבות היהודית הראשונה באזור. כדי לחזק אותה הותר לתשעה מבני "קבוצת אחווה" של המרכז החקלאי, אשר יועדו להקים את קיבוץ יגור, להצטרף לשומרים. בזמן מגוריהם במקום עסקו בעבודות חקלאיות.

בספטמבר 1923 התחילו עבודות הפיתוח הראשונות בסלמיה לשיפור שלושת מבני החאן. מבנה אחד שימש כמשרד טכני, ושני המבנים האחרים שימשו למגורי הפועלים שהעדיפו ללון בשטח.

עבודות ניקוז השטח וחפירת יסודות המפעל ניתנה לקבוצת חלוצים מחיפה. עם התקדמות העבודות הגיע מספר הפועלים העוסקים בהקמת המפעל לכ־150, ובאתר נבנו צריפים לשיכונם. במקביל לבניית הצריפים נבנה מטבח פועלים, ומסעדה נוספת להאכלת הפועלים הוקמה ביוזמה פרטית בבלד א-שייח'. לשירות הפועלים נבנה בוואדי צריף המכבסה, שכלל חדר כביסה, חדר לכובסות וחדר למגורי השומרים. חלק מהמשפחות הראשונות שהקימו את נשר הורכבו מזוגות של כובסות ושומרים. ב־18 באוקטובר 1925 הופעל הכבשן הראשון בבית החרושת והמפעל החל בייצור מלט.

 

התהוות היישוב

במהלך הקמת המפעל בשנים 1923–1924, גדל היישוב. בחודש אוקטובר 1925 כלל השטח הבנוי אחד עשר מבנים למנהלים, פקידים ופועלים מקצועיים, שבעה צריפי פועלים, מטבח, צריף, מכבסה ובית מרחץ.

את המפעל בנו פועלים חלוצים שראו בו הגשמה של חלום ציוני. פועלי "נשר" קשרו עם המפעל את עתידם ואת ביתם. על פי תפיסת העולם של מנהל המפעל מיכאל פולק, נוצרה שכונה צמודה למפעל ובה שני מעמדות החופפים למדרג הנוהג במפעל – פועלים ומנהלים. הפועלים בשכונת הצריפים סבלו ממחסור במים והיו צריכים לסחוב מים בדליים מהבתים שנבנו למנהלים על ידי הנהלת בית החרושת. בקשותיהם מהנהלת בית החרושת לספק להם מים נענו בשלילה.

כדי לשפר את מצבם הכלכלי הקימו הפועלים משקי עזר בחצרות הבתים, גידלו גינות ירק והקימו לולים לגידול עופות.

מרבית הפועלים נאלצו להתגורר בחיפה. פועלי בית החרושת שגרו בצריפים על אדמת הווקף פנו בשנת 1933 להנהלת המפעל שתקצה להם שטח אדמה של 200–300 דונם מאדמת המפעל להקמת שכונת פועלים ליד בית החרושת, אך נענו בשלילה. אף על פי שהרעיון המקורי של החברה היה לבנות ליד המפעל שכונת גנים עבור הפועלים, ואף שאותר לכך שטח מתאים, נסוג מנהל המפעל פולק מהרעיון; הוא העדיף שרק גרעין של בעלי המקצוע יתגורר באזור בית החרושת. הפועלים, לדבריו, היו אמורים לגור באחד היישובים בסביבה. על רקע זה החליטו הפועלים להתארגן ולבנות את ביתם באופן עצמאי. הם פנו לווקף המוסלמי בחיפה בבקשה לחכור את חלקת הקרקע ליד המפעל. בגלל בעלות הווקף על הקרקע לא התאפשר להם לרכוש את הקרקע, אלא רק לחכור אותה ולבנות מבנים ארעיים. כך קמה שכונה של צריפי עץ שנבנו על ידי הפועלים עצמם, ללא תכנון ראשוני, רחובות או מוסדות ציבור. בתקופה זו מנה היישוב כ־2,000 תושבים, שהתגוררו בכ־200 צריפים.

החיים בשכונת הצריפים היו צנועים למדי. הצריפים היו זהים וכללו חדר אחד, פרוזדור קטן ומטבח ומבנה השירותים בחוץ. בתחילת עבודתם במפעל היו רוב הפועלים רווקים יוצאי מזרח אירופה. הם השתייכו לזרמים שונים של תנועת העבודה, ומרביתם אף עברו הכשרה חלוצית. אחרי מספר חודשים הגיעו לנשר גם הפועלות הראשונות. תחילה עבדו הנשים ככובסות וכמבשלות, אולם לאחר מכן הגיעו גם פועלות שהשתלבו בעבודה כמו אריזה.

בשנת 1935 התגוררו בשכונת הצריפים סביב בית החרושת 250 משפחות. ב־19 ביולי 1936 ביקר בשטח המפעל ובשכונת נשר כתב העיתון "דבר", מ' זינגר, שדיווח על מצב האכלוס העגום של פועלי נשר בהשוואה לפועלים הערבים, הבונים לעצמם מבני פאר בבלד א-שייח'. לדבריו, בנשר לא היו תנאים סניטריים, כבישים או שבילים, וכל היישוב היה ארעי.

ארגון חיי קהילה

לשיפור חיי התרבות של היישוב, הוקמה בשנת 1928 תזמורת כלי מיתר בשם "תזמורת פועלי נשר". כן הוקמו להקת תיאטרון חובבים וקבוצת כדורגל. בנוסף, אמנים מכל ארץ ישראל הגיעו להופיע בפני תושבי נשר.

בתחילת ההתיישבות נבנו שלושה חדרי בית ספר על הגבעה שמעל המחצבה. במשך הזמן נבנה על יד בית החרושת בניין בן עשרה חדרים. גן הילדים ובית הספר פעלו במסגרת המרכז לחינוך של ההסתדרות, והחינוך היה בהתאם לערכי תנועת העבודה. באחד במאי הושבתו הלימודים, והעובדים השתתפו בהפגנת אחד במאי בחיפה.

הטיפול הרפואי לתושבים ניתן על ידי קופת חולים הכללית, שהקימה מרפאה בנשר כבר בזמן בניית המפעל.

 

בתחילת שנות ה־30 נבנה בניין הדואר ששירת את היישוב. הבניין הוקם במרכז נשר בתחילת הכביש שעלה למחצבת "חרייבה" (כביש 7212, בקצה רחוב השלום). בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט היה האזור ליד מבנה הדואר הנקודה שאליה הגיעו האוטובוסים שהביאו נוסעים מחיפה ועברו דרך אזור הסכנה בבלד א-שייח'.

הצרכנייה הראשונה נוסדה ביוזמת התושבים בשנת 1932 כשביישוב היו כ־50 משפחות וכבר היו בה מספר חנויות קטנות. שמה היה "צרכניה שיתופית נשר–יגור". אחרי מספר שנים, עם הגידול במספר תושבי השכונה, הסכימה הנהלת המפעל להקצות לה מבנה בקצה השכונה. הצרכנייה התקיימה בין השנים 1932–1958. לאחר סגירת הצרכנייה הפך המבנה למועדון מפלגת פועלי ארץ ישראל ע"ש יהודה שומרוני.

ההגנה על נשר

כבר בימיו הראשונים של המפעל השתייכו כמה מבוניו לארגון "ההגנה" בחיפה. העובדים נסעו פעם עד פעמיים בשבוע לטכניון כדי להתאמן ולהדריך חברי ארגון חדשים. חברי "ההגנה" הסתירו בבית החרושת כלי נשק לשעת חירום. פולק התנגד לכך בתחילה, אולם לאחר שיחה עם חיים ויצמן התרצה ותרם כסף לקופת "ההגנה" בחיפה, ובתנאי שהנשק יוחבא ביגור.

במאורעות תרפ"ט

בשנת 1929 מנה היישוב כמאתיים איש. חוסר התכנון הפיזי של השכונה הקשה על הגנתה. שבועיים לפני שהחלו מאורעות תרפ"ט חשו הפועלים במפעל נשר בתסיסה שמתרחשת בבלד א-שייח'. מיקום המפעל והשכונה בסמיכות לכפר הגדול הפכה אותם לפגיעים במיוחד במקרה של התקפה. על רקע זה התארגנו הפועלים להגנת היישוב. הם הכינו במסגריית בית החרושת מוטות ברזל מחודדים, שנמסרו לאנשי "ההגנה", והוצאו מהמחבוא מספר אקדחים. בשכונה הוכנו מראש ערמות אבנים להתגוננות בעת הצורך. במעבדה הכימית של המפעל נעשה ניסיון לייצר פצצות בתרכובות שונות בקופסאות פח; הניסיון כשל – הקופסאות יצרו רעש גדול אך לא פגעו באיש. נשי בלד א-שייח' רגמו את תושבי השכונה באבנים וירו לעברה. באחת התקריות הותקפה על ידי התושבים הערבים השכנים קבוצה של בחורות שעסקה בהכשרה בק"מ ה־4.5 על אדמות איזנברג, והן ניצלו רק בזכות מבצע הצלה של תושבי נשר. נקודת ההכשרה נשדדה, נשרפה ונעזבה. תושבים התארגנו גם למשמרות שמירה; ביום עבדו ובלילות התחלקו בשמירה על השכונה ועל המפעל. כאשר יצאו תושבי בלד א-שייח' במתקפה על תושבי נשר, התבצרו תושבי השכונה בשטח בית החרושת, וחלקם יצאו לקראת תושבי בלד א-שייח'. ההתקפה נבלמה, והמאורעות גוועו. עקבות המאורעות חלה התפתחות בנושא השמירה, הודקו הקשרים עם "ההגנה" בחיפה ואף הוקמה ועדת ביטחון משותפת למפעל וליישוב. במסגרת ההתארגנות שלאחר המאורעות והידוק הקשר עם ההגנה, הגיעו ליישוב שני אנשי "ההגנה" לאמן כיתה נבחרת שאנשיה נועדו להיות מדריכים ומפקדים במקום. במדריכים היו מרדכי נמצא בי ויעקב דורי.

במאורעות תרצ"ו–תרצ"ט

בשנת 1934 החליט הווקף להקים בית קברות לתושבי חיפה המוסלמים, בלב השכונה היהודית בנשר, במקום בו היו צריפים של פועלי מפעל נשר; הווקף נתן לשוכני הצריפים שבוע לפנות את השטח. תושבי נשר–יגור פנו לווקף בבקשה שבית הקברות לא ייבנה בלב השכונה, אלא באתר קרוב יותר לחיפה, אך העלו חרס בידם.

באפריל 1936, בעקבות הכרזת המרד הערבי של ערביי ארץ ישראל על ידי חאג' אמין אל-חוסייני ומהומות הדמים שחלו בעקבותיה, נעצרה תנופת הבנייה במשק וירדה צריכת המלט ביישוב. הנהלת בית החרושת נאלצה – לראשונה – לצמצם ולפטר עובדים. הכבשן החדש והחסכוני שבנייתו הסתיימה לא הופעל.

במהלך המאורעות עמד המפעל בפני סכנת סגירה. המצב החדש חייב היערכות חדשה, וכדי לשמור על העובדים ולספק להם עבודה ופרנסה, פנה פולק ליצירת "עבודות יזומות" במפעל כמו הקמת המרפאה ומבני עזר נוספים.

בנשר גבר המתח הביטחוני; התושבים הוטרדו מיחסם העוין של תושבי בלד א-שייח' ממערב ותושבי יאג'ור ממזרח. כפרים אלה, שמספר שנים לפני כן מנו מאות אחדות של תושבים, גדלו פי כמה. בשטח שהשתרע מבלד א-שייח' ועד הק"מ ה־4.5 והכיל גם את חוואסה ישבו אלפי תושבים ערבים. בלב נשר הקים הווקף שורה של חנויות בצמוד לבית הקברות המוסלמי. פקד ההגנה בנשר, קלמן רדין, פנה לפולק בבקשה להקיף את השכונה בגדר ביטחון. פולק סירב בטענה שמשטרת המנדט כבר תגן על התושבים. לאחר לחץ נוסף פולק נעתר להקציב חומרים ועובדים להקמת גדר. הגדר נבנתה עם עמדות שמירה מתבניות עץ ממולאות בחצץ והותקנה בה תאורת חשמל.

שביתת פועלי מחצבת בית החרושת במאי 1936 הגבירה את המתיחות. פועלי המחצבה, שחלקם היו מבלד א-שייח', נהגו לזרוק אבנים על מכוניות של יהודים שנסעו בכביש חיפה–נצרת שעברו בכפר. מבנה המוגן היחידי בשכונה הצפונית לכביש חיפה–נצרת היה מבנה בית הספר היסודי שהיה מבוטן. אנשי הלגיון הערבי, ששכנו במחנה צבאי בלב השכונה, נהגו לירות מתוך המחנה אל עבר הצריפים ששכנו בקרבת המחנה. במקרה זה נהגו דיירי צריפים אלה לעבור למבנה בית הספר. בכל השנה הועברו בתוך בית הספר שיעורים מטעם "ההגנה", ובסיסי הארונות שימשו כסליק להסתרת כלי נשק.

בשכונת הצריפים שמדרום לכביש חיפה–נצרת, (מתחת לגבעת נשר), לא היו בתי בטון כדוגמת מבנה בית הספר באזור הצפוני. שכונה זו סבלה מהתקפות של תושבי בלד א-שייח', שחצו את ואדי א-טבל (נחל נשר), עלו על הגבעה, וירו לכיוון הצריפים ששכנו בתחתיתה.

ב־26 ביולי 1936 הותקף אוטובוס שהגיע מחיפה מתוך בית הקברות המוסלמי ששכן בשכונה. יריות נורו למרכז שכונת נשר גם מהר הכרמל ומתוך הכפר בלד א-שייח'. תחילת המאורעות המשיכו העובדים הערבים במחצבת נשר לעבוד, אך לאחר לחץ של המופתי של חיפה נפסקה העבודה והפועלים הערבים החלו להתנכל לפועלים היהודים.

בגלל מיקום בית הקברות המוסלמי של חיפה בתוך השכונה, ובעקבות תקיפת האוטובוסים שהסיעו את הפועלים למפעל, נענה מיכאל פולק לבקשות לממן את החזקתם של 12 גפירים. השלטונות הבריטיים סיפקו לגפירים רובים ומדים, ובאמצעות נשק זה הצליחה "ההגנה" לאמן את אנשיה לבצע תפקידי שמירה במקום. הדרכים לנשר היו מסוכנות במיוחד בלילה, ופועלים רבים שלא גרו בשכונה נאלצו להישאר ללון במפעל.

ב־12 ביולי 1938 הותקפו ביריות שני כלי רכב שעברו בבלד א-שייח'. אחד מהם, שהסיע פועלים מקרית חיים לבית החרושת בנשר, הצליח להימלט. מכונית שנייה, שהגיעה מנהלל, נתקלה במחסום והותקפה ביריות ובפצצה. שלושת הנוסעים במכונית השיבו אש והצליחו להימלט; המכונית הוצתה על ידי התוקפים.

בליל 13 ביוני 1939 נרצח נהג הקטר מרדכי שכטמן על המסילה שבין בלד א-שייח' לנשר, בעת שהיה עסוק בהעברת הרכבת לפסים אחרים.

1939–1948

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הופצצה השכונה מדי לילה על ידי כוחות צרפת של וישי ששכנו בסוריה. תושבי השכונה נאלצו לשבת מדי לילה במקלטים. לאחר תקופת מה השתלט הצבא הבריטי על מבנה בית הספר בשכונה, ושיכן בו את חייליו. תלמידי בית הספר למדו בחדרים בבתים פרטיים ובצריף הנוער העובד והלומד.

פרוץ המלחמה שינה את מצבו הכלכלי של המפעל. הצבא הבריטי נזקק לכמויות גדולות והולכות של מלט, ופעילות ייצור המלט חודשה. הקשר עם הספקים בגרמניה נפסק, ועובדי המסגרייה ייצרו את חלקי החילוף. בעקבות הידלדלות מקורות אבן הסיד ממחצבת נשר ליד בית החרושת, החליטה הנהלת המפעל לפתוח את המחצבה ב"חרייבה", ולשם כך השלימה את רכישת השטח (שתוכנן להירכש כבר בשנת 1922). ב־18 בינואר 1942 החלה סלילת הכביש מהמפעל אל פסגת ההר (כביש 7212). סלילת הכביש הסתיימה ב־19 בדצמבר.

קריאת המוסדות הלאומיים להתגייס לצבא הבריטי נענתה על ידי תושבי נשר. ותיקי המפעל ובניהם שנולדו בצריפים התגייסו לצבא או לשירות ההגנה. הנהלת המפעל שילמה לכל פועל בעל משפחה שהתגייס 50% משכרו.

בעקבות המלחמה גדלו הביקושים במשק, ואיתם האמירו המחירים. למרות זאת, נדחתה תביעת פועלי נשר להעלאות שכר ושיפור תנאיהם הסוציאליים. ב־15 במרץ 1945 פרצה שביתה; שביתה זו הייתה מהגדולות במשק, ונמשכה עד ה־26 במאי 1945. כל ראשי המשק העברי היו מעורבים בניסיון לפתור את הבעיה. השביתה הסתיימה בהישגים לעובדים. ב-1 בינואר 1946 נמכרה החברה לשותפות בבעלות סולל בונה והחברה המרכזית.

בני נשר ששוחררו מהצבא הבריטי חזרו לנשר, והתקבלו לעבודה במפעל כבני דור המשך. תנאי העבודה תחת ההנהלה החדשה השתפרו, ההנהלה הגדילה את תמיכתה במוסדות החינוך של השכונה, והוקם חדר אוכל משופר, ששימש גם כמקום מפגש. יחד עם זאת, בעיית שיכונם של פועלי המפעל עדיין לא נפתרה; הם המשיכו להתגורר בצריפים שהוקמו על ידי העובדים בשטח שבקרבת בית החרושת. חלק מהפועלים רכשו בתים בקריות הסמוכות, אך רבים ציפו לבניית שכונה חדשה על הגבעה הדרומית (גבעת נשר). שטח אדמה זה נרכש בשנת 1945 על ידי חברת השיכון של ההסתדרות. בהרשמה של העובדים הסכימה הנהלת בית החרושת לתת לכל משתכן הלוואה למימון 25% מהבנייה וכן השתתפות בהוצאות פיתוח השטח. העובד נדרש לממן 25% והיתרה הלוואה מקופת התגמולים ומשכנתא. ב־27 באוקטובר 1947 סוכם הנושא על דעת ההנהלה והעובדים, וב־13 בדצמבר 1948 הונחה אבן הפינה לשכונת גבעת נשר. בשנת 1948 היה מספר הפועלים במפעל יותר מ־800.

מלחמת העצמאות

בסוף שנת 1947 החל ארגון "ההגנה" בנשר לגייס את חבריו להגנה על קיומו של היישוב. בחטיבת כרמלי הוקם "גדוד 21", ובו "פלוגה 13", שכללה את בני נשר ויגור. מפקדהּ היה חנן זלינגר. אחד הבסיסים של הפלוגה הוקם בנשר; מפקדו היה יוסף גלילי. פועלי בית החרושת החלו לייצר את תת המקלע מסוג "סְטֵן". צבי הילבורן – מוותיקי החרטים בנשר – וחבריו ייצרו "סטנים" בסדרות של שמונה כלים. את כלי הנשק שייצרו החביאו במקומות שונים ביישוב. באותה תקופה הייתה נשר מוקפת מכל צדדיה בגדר ועמדות שמירה מבטון אשר הקיפו את הגדר. בחלק מהעמדות הותקנו סליקים להחבאת כלי נשק.

בערך באותו הזמן, פסקה התחבורה מנשר לחיפה שעברה דרך בלד א-שייח' לחלוטין. אוטובוס בקו מס' 8 של חברת "חבר" דופן בלוחות ברזל עבים מכל צדדיו. מסלול האוטובוס שונה. האוטובוס יצא מנשר ליגור, כפר חסידים, כפר אתא ומשם לצומת הצ'ק פוסט. בצומת נעשה חיפוש נשק על ידי חיילים בריטים; העונש על נשיאת נשק היה מוות בתלייה בבית הסוהר במבצר עכו.

לאחר הכרזת כ"ט בנובמבר הפך אזור נשר וסביבתו לאחד הקטעים הפרועים בארץ־ישראל. שלושה ימים אחר ההכרזה נחסם כביש חיפה–נצרת על גבול בלד א-שייח'. תושבי הכפר התנפלו על הנוסעים היהודים שעברו בו. שניים מתושבי נשר נדקרו בסכינים ומכוניתם נשרפה. החיילים הבריטים שנכחו במקום לא הגיבו למעשי הפורעים. דיירי הצריפים הקיצוניים בנשר רצו לנטוש את הצריפים בגלל היריות הבלתי פוסקות לעברם מכיוון בלד א-שייח'; רק עבודת שכנוע של מנהיגי הקהילה הניא אותם מלעשות זאת. בעקבות הירי בוצרו הצריפים, הוּספו עמדות מבוצרות לאורך הגדר והוגברה השמירה במקום. לאחר קום המדינה הצטרפו להגנה על נשר 130 בחורים ממעון עולים ביישוב ובכך הקלו על התושבים בהגנה על נשר.

גם בבתי הזיקוק החל המתח לעלות. בתחילת דצמבר 1947 הכריז הוועד הערבי על שביתה בת שלושה ימים כמחאה על החלטת החלוקה. בימים הבאים התריעו הכול מפני אסון ההולך ומתקרב, אך בהנהלת בתי הזיקוק טענו שאין צורך בהתערבות הצבא או המשטרה. עד סוף דצמבר 1947 לא עשתה הנהלת בתי הזיקוק דבר כדי לחזק את הביטחון במפעל. ב־9 בדצמבר 1947 נדקר למוות תושב נשר, בתוך הכפר בלד א-שייח' כשהוא בדרכו ממקום עבודתו לביתו.

בשבוע האחרון של דצמבר אירעו מספר תקריות קשות בחיפה. בבוקר 30 בדצמבר עברה מכונית פרטית ובה חברי האצ"ל ליד שערי בתי הזיקוק. המכונית האטה, ומתוכה נזרקו שני רימוני יד; שישה פועלים ערבים נהרגו וכ-60 נפצעו. בתוך דקות אחדות לאחר מכן , פרץ המון זועם לשטח בתי הזיקוק והחל לטבוח בעובדים היהודים. בתום הפרעות נמנו 39 הרוגים מקרב העובדים היהודים וכמספר הזה פצועים.

כתגובה לטבח, בלילה הבא יצאו כוחות ההגנה מחטיבת כרמלי לפעולת תגמול גדולה בתושבי כפרים בלד א-שייח' וחוואסה במבואות חיפה המזרחיים, בהם התגוררו פועלים רבים מבתי הזיקוק. לדברי בני מוריס נהרגו בשני הכפרים כ-76 אנשים בהם כמה נשים וילדים. לדברי יואב גלבר בשני הכפרים יחד נהרגו בין 15 ל-20 מתושביהם בהם גם נשים וילדים ונפצעו נוספים. לטענתו, הידיעות שנקבו במספרים גבוהים יותר היו ככל הנראה "מופרזות מאוד". בפעולה נהרגו גם 3 מאנשי "ההגנה". בעקבות המתקפה עזבו חלק מתושבי שני הכפרים.

ב־21 באפריל 1948 השתלטה ה"הגנה" על שכונותיה הערביות של חיפה, בעקבות כך עזבו חלק גדול מתושבי בלד א-שייח' את הכפר. ב-24 באפריל, ערב ליל הסדר תש"ח, כיתרו כוחות ההגנה את בלד א-שיח' ודרשו מתושביו למסור את נשקם. התושבים מסרו 22 "רובים ישנים", וההגנה השיבה כי תתקיף את הכפר אם לא יועברו לה אמצעי לחימה נוספים. בבוקר ליל הסדר פתח ארגון ההגנה בירי מרגמות ומקלעים על הכפר, תגבורת בריטית שהגיעה לכפר יעצה לתושבי הכפר לעזוב את המקום, והם עשו זאת מיידית בליווי בריטי. בני מוריס ומשקיפים בריטיים שנכחו במקום סברו, לפי שיטת ההתקפה והמשא ומתן שהתנהל, כי מטרת ההתקפה הייתה להביא ליציאת התושבים שנותרו ולכיבוש הכפר. בני מוריס כותב גם כי "אין ספק , נפילת העיר [חיפה] דכדכה אותם והכשירה אותם נפשית לנטישה". בעקבותיהם עזבו גם תושבי חוואסה ויאג'ור. מיד לאחר הפינוי נכנסו לבתים אנשי חטיבת כרמלי והתבצרו בהם בפני חיילי הלגיון הירדני ששכנו במחנה הצבא הבריטי אשר עמד על גבול נשר ובלד א-שייח'. לאחר מספר ימים נטשו גם אנשי הלגיון הערבי את המחנה. תושבי הכפרים הערבים, כ־5,000 איש, עברו לחיפה וללבנון.

במלחמת העצמאות נפלו 30 חיילים תושבי היישוב.

מחנות צבא בריטים

בשטח השיפוט של העיר נשר פעלו מספר מחנות צבא בריטיים. קרבתו של האזור לעיר חיפה שהייתה מרכז השלטון של המנדט הבריטי בארץ ישראל הביאה לריבוי מחנות צבא באזור.

מחנה הצבא העיקרי שכן בקו הגבול שבין שטח נשר לשטח בלד א-שייח', צפונית לכביש 705. הבסיס גבל מדרומו בכביש חיפה–נצרת, ממזרחו בבתי שכונת נשר, ממערבו בבלד א-שייח' ומצפונו במסילת רכבת העמק. בבסיס שרתו יחידות של הצבא ההודי, הקפריסאי, האיטלקי חיילים שחורים מדרום אפריקה, ויחידות של הלגיון הערבי. לאחר פינוי הצבא הבריטי, הפך מחנה זה לבסיס של יחידת בינוי. במשך הזמן נחצה הבסיס לשניים בעקבות סלילת דרך בר יהודה, שהסיטה את כביש 752 צפונה מהכביש המקורי. לחיבור שני חלקי הבסיס נבנה גשר שעבר מעל כביש 752. במשך השנים פונה הבסיס, תחילה חלקו הדרומי, ובשנת 2009 פונה גם חלקו הצפוני

מחנה נוסף שכן בתחילת כביש 7212 משני צדי הכביש, בחלקו על שטח בית הספר בית יהושע. המחנה היה בנוי מצריפי ניסן. חייליו היו חיילי הלגיון הערבי – לגיון הספר בעלי כאפיות אדומות. ליד הבסיס ממזרחו של כביש 7212 בנה הצבא הבריטי בעת מלחמת העולם השנייה בונקרים ועמדות תותחים להגנה על בית הזיקוק מפני הפגזות של חיל האוויר האיטלקי. בעמדות אלה הוצבו תותחי דמה. תפקיד חיילי הלגיון היה לתחזק את העמדות. בסיס זה פונה ב־1948 והפך למעון עולים.

בנוסף לשני בסיסים אלה שכנו במקום בסיסי דלק. הבסיס העיקרי היה בשטח של בלד א-שייח' (תל חנן – בקטע שבין רחוב ישורון ורחוב פרץ) בסיס נוסף היה בכניסה לכביש שעלה לחוואסה (בן דור בתחילת רחוב הביטחון). במקום זה שכנו גם מכלי דלק. המאגר העיקרי של הדלק שכן בכניסה לנחל נשר במכלים תת-קרקעיים. עם הקמת המדינה עברו בסיסים אלה לצה"ל והם פונו עם השנים. ליד המחנה הגדול שכן מפעל לייצור ג'ריקנים לשימוש הצבא.

הקמת השכונות תל חנן ובן דור והפיכה לעיר

בעקבות חקיקת חוק נכסי נפקדים, עברו הבתים והאדמות של הכפרים הערביים לבעלות המדינה, ולניהולה של רשות הפיתוח. הבתים ביישובים בלד א-שייח' וחוואסה אוכלסו על ידי יהודים. שמה של בלד א-שייח' שונה לתל חנן. בשלב מאוחר יותר שונה שמה של חוואסה לבן-דור. יישובים אלה לא קיבלו כל מעמד רשמי ונוהלו על ידי מחלקת הקליטה של הסוכנות. אזור שטח בתי יאג'ור הועבר לקיבוץ יגור (בשלב מאוחר יותר נהרסו הבתים והשטח הפך לשדות הקיבוץ). מיד עם יציאת התושבים הערבים החלה הסוכנות היהודית להביא עולים חדשים לתל חנן. בני נשר הנשואים שהיו לוחמי ההגנה, גרו בצפיפות בצריפי ההורים בנשר ורצו להיכנס לבתים שהתפנו מתושביהם הערבים בתל חנן, נתקלו בהתנגדות של הסוכנות. רק פנייה דרך מפקדיהם לסוכנות אפשרה את כניסתם לבתים כבר בתחילת חודש מאי 1948. באוגוסט 1949 הוחלט על ידי הסוכנות על מתן שלטון עצמי ליישובים הנטושים שאינם נמצאים בתחום שיפוט של הממשל הצבאי. בין היישובים האלה נכללה תל חנן. עד שנת 1952 היו לשכונות תל חנן, בן דור נשר וגבעת נשר ועדי קהילה נפרדים. תושבי השכונות היו מעוניינים להצטרף לחיפה, אבל משרד הפנים התנגד לאיחוד זה.

בשנים הראשונות הייתה בעיה של אספקת מים בכל השכונות. בתל חנן תושבי המדרון ירדו בדליים לקחת מים ממכון המים, בבן דור הגיעה אספקת המים במכוניות כיבוי אש ובשכונת נשר היו תושביה מביאים מים לשתייה בבקבוקים מיישובים אחרים, כי המים במקום הכילו 1400 מיליגרם כלור לליטר מים.

בשנים אלו היגרו לארץ עולים רבים מאירופה, ורבים מהם התיישבו בכפרים הנטושים. בשנת 1952 הוכרז על כינונה של מועצה מקומית. בשנים הראשונות שאחרי מלחמת העצמאות הייתה ההתיישבות בשכונות תל חנן ובן דור חסרת סדר והכוונה. עולים חדשים הגיעו ביוזמתם ליישוב והתיישבו בבתים הנטושים. האוכלוסייה שהיגרה ליישוב הייתה מגוונת והגיעה מיותר מעשרים ארצות כולל הגירה מארצות צפון אפריקה. יוצאי מעברות שביקשו לעצמם בתים, אנשים שגרו בחיפה בבתים מאד קטנים וחיפשו לשפר את מצבם ואחרים נכנסו אל הבתים הנטושים של הכפרים הערביים ואל הצריפים של ותיקי היישוב. חתך האוכלוסייה השתנה והפך מגוון יותר. תושבי נשר הוותיקה נטמעו בתוך העולים החדשים. בראשית שנות החמישים של המאה ה-20, רק 8% מהתושבים היו ותיקים, תושבי שכונת נשר המקורית.

עם השנים התפתח היישוב ונבנו בו שיכונים רבים. במסגרת הבנייה נהרסו בתי האוכלוסייה הערבית. עד 1967 הוקמו שישה מכוני מים שהזרימו מים לשש ברֵכות והוקמה צנרת מסועפת של מים לכל הבתים בשכונות העיר. כמו כן, הוקמה מערכת חינוך, לרבות בית ספר תיכון. בסוף שנות ה־70 הוקמה שכונת גבעת עמוס, הבנייה המסיבית ביישוב החלה בשנת 1983, כששיא הבנייה היה בתחילת שנות ה־90, עם הקמת שכונת רמות יצחק אשר טיפסה על גב ההר לכיוון שכונת דניה בחיפה ואוניברסיטת חיפה. נשר הייתה ליישוב שקלט עולים רבים מחבר העמים, כמעט 30% מכלל האוכלוסייה בעיר. במקביל התחילה נשר בפרויקט שיקום שכונות ובפרויקט בנה ביתך.

תנופת הפיתוח והצמיחה הדמוגרפית לוו בהשקעה גבוהה מאוד בתשתיות כמו פיתוח אזורי תעשייה, פתרונות תחבורתיים ובעיקר השקעה בחינוך ותרבות ובנושאי איכות החיים ביישוב. שיאו של התהליך היה בשנת 1995, אז הוכרזה נשר כעיר במעמד ראש הממשלה יצחק רבין.

מתוך: ויקיפדיה.

תודה לתרומתה של חנה יריב.

סמל העיר נשר

ראשי היישוב